תנועת ההשכלה - הנאורות משפיעה על יהודים רבים שמתרחקים מן הדת והופכים לחילונים, ואפילו מתבוללים. התנועה סחפה יהודים רבים, וביאליק מרגיש שיש בכך סכנה ליהדות. ביאליק עצמו גדל בבית דתי, למד לימודי דת, ובשלב מסויים בחייו אכן התרחק מן הדת לעבר הנאורות, אך בהמשך חזר אל הדת. יש המפרשים את השיר ״הכניסיני תחת כנפך״ כבקשה לחזרה לדת.
השיר ״לבדי״ מאת חיים נחמן ביאליק עוסק בהתלבטות של הדובר לגבי בחירה בין עולם ההשכלה והחילוניות לבין עולם הדת היהודית ובית המדרש. התלבטות זאת מעוצבת באמצעות תמונה לשונית של גוזל הנמצא מתחת לכנף של ציפור, וניתן לראות לאורך השיר את השינוי ביחסים בין הגוזל לציפור. השיר נכתב על רקע של עזיבת יהודים רבים את הדת לטובת תנועת ההשכלה.
השיר פותח בתיאור של יהודים שנסחפו ועברו מהדת אל תנועת ההשכלה, החילוניות, הנאורות. הם מתוארים כעדר באמצעות הפעלים הסבילים ״נשא״, ״סחף״. הרוח והאור הם סמלים לנאורות. החיים של אלו שהתרחקו מן הדת מתוארים בצורה חיובית - התחלה חדשה, שירה חדשה ושמחה (בניגוד להמשך השיר, לחיים של הדובר המתוארים עם טקסטים ישנים כמו דף גמרא, בתוך צל כלומר בחושך, ועם עצב רב). בניגוד למצבם של אלו שעזבו, מתאר הדובר את עצמו באמצעות המטאפורה ״גוזל רך״ - הוא מתאר את עצמו כפגיע, זקוק לחסות ולהגנה. הוא נותר תחת כנפי השכינה, כלומר עם הרוח של אלוהים בדת היהודית. הביטוי ״תחת כנפי השכינה״ הוא ארמז כפול:
הבית השני מתחיל בתחושת בדידות כפולה - ״בדד בדד״. מכאן שמוטיב הבדידות מתייחס גם לדובר וגם לשכינה. השכינה מתוארת כחלשה, זהו משבר ביהדות בעקבות הנהירה להשכלה. יש כאן תמונה מטאפורית של הציפור המגוננת בכנפה על הגוזל ונמצאת במשבר כי הכנף שבורה ורועדת. זהו ארמז לתפילה ולתנ״ך, שם צד ימין הוא החזק והמברך, ואילו כאן הימין חלש. הדובר הולך ומתחזק במהלך השיר (בניגוד לשכינה שהולכת ונחלשת). הוא כבר בוגר ומבין אותה - ״ידע ליבי את ליבה״. כמו כן יש כאן ארמז לעקדת יצחק, שם נאמר ״קח את בנך את יחידך אשר אהבת״ במשמעות של מבחן אמונה, בדומה לשיר בו הדובר מרגיש שהוא נמצא בסיטואציה של מבחן אמונה.
בבית השלישי מתואר המשך התהליך של היחלשות השכינה. היא מתוארת כדחויה ומושפלת. בית המדרש, שהיה בעבר מקום פופולרי ורוחני שבו הייתה רוח השכינה, הפך למקום היחיד שנשאר בעיירה היהודית שבו יש את השכינה. בנוסף בית המדרש מתואר כמקום קטן, מוסתר וריק. כמו כן הצל מדגיש את הניגוד לאור שכולם נמצאים בו. הבית מסתיים בהתחזקות של פיזית ונפשית של הדובר. הוא חולק עם השכינה את הצרה, ומרגיש את ייסוריה ואת סבלה. יש כאן אירוניה מכיוון שנהוג לתפוס את האל כמי ששומר על המאמין מפני צרה, וכאן יש היפוך כי הוא חולק איתה את הצרה, ולכן זהו ארמז דיסהרמוני / אירוני / ניגודי.
בבית הרביעי הדובר כבר בחר והחליט שהוא רוצה לעשות שינוי, לצאת אל האור ולעזוב את הדת. הארמז האירוני לאגדה מדגיש את מצבו הנפשי החנוק והעצוב. על פי האגדה, כל בני ישראל נכנסו לבית המקדש ואף אחד לא התלונן שצר לו המקום, ואילו בשיר רק הדובר נשאר עם השכינה ומרגיש שצפוף לו. כמו כן יש כאן האנשה של השכינה כמי שעושה לו רגשות מצפון, מעין מניפולציה, במטרה למנוע ממנו לעזוב. היא מתוארת כבוכה ומניחה את ראשה עליו (נשענת עליו).
סיכום הבתים הבאים נכתב על גבי השיר עצמו.
כיצד מתפתחים לאורך השיר יחסי התלות בין המשורר לשכינה? הסבר והדגם את דבריך. בתשובתך הסבר את התרומה של התפתחות זו לבניית המשמעות.